חוויות מטופלים

מטופלים מספרים

החלטתי לרפא את עצמי
אחרי שנים שהקשבתי לרופאים, לגוגל, למיינד המתקרבן והמכווץ שלי… שנים של טיפולים הרסניים בבתי חולים וכדורים מדכאי מערכת חיסונית, שנים של כאבים כרוניים בלתי נסבלים- החלטתי שדי, מספיק.
שמעתי לראשונה על אפיתרפיה בפודקאסט מפי אורית קידר, ומשהו זז אצלי בפנים. התעוררה תקווה. זה נשמע כל כך נהיר, פשוט והגיוני. ריפוי דרך תהליך עומק ומפגש עם כאב, בעזרת דבר טבעי כמו ארס דבורה ושינוי באורח החיים.
הרי עד כה הרופאים אמרו לי שהמחלה האוטואימונית שלי "חשוכת מרפא"… "אתה תהיה על כדורים כל החיים שלך, והמינון של משככי הכאבים רק ימשיך לעלות!". לפתע נסדקה החומה ובצבצו דרכה קרני אור של אמונה- אמונה בריפוי עצמי. בדיעבד, אני חושב שבאותם ימים שלאחר שמיעת הפודקאסט ועד החלטתי להתקשר ליונתן- שם התחיל הריפוי. הריפוי התחיל איפה שהאמונה בריפוי התחילה.
השיחה הראשונה עם יונתן הפיחה בי תקווה אך גם פחד וחשש רב. להפסיק לשתות אלכוהול לחלוטין?! לשנות את אורח החיים שלי, התזונה, השתייה, השינה… קל יותר לקחת כדור בבוקר וכדור בערב ולהמשיך לחיות את אורח החיים ההרסני שלי, אבל כמו שאמרתי- החלטתי שדי. אבל וואו, להיעקץ על ידי דבורים על בסיס שבועי זה מפחיד! זה כואב! ומה אם אני אלרגי…?
מצד שני, מה יש לי להפסיד? המחלה מתפשטת, התרופות והרופאים לא עוזרים, ואני? אני מרגיש לא טוב, נקודה. נדלקה נורת אזהרה אדומה ענקית בחיי- מחלה אוטואימונית בשם סקלרודרמה מקומית. כמה עוד אמשיך לכבות אותה עם תרופות ואורח חיים הרסני? כשנדלקת נורת אזהרה לא מדביקים עלייה מדבקה שחורה וממשיכים בנסיעה, נכון? צריך לעצור בצד ולפתוח מכסה מנוע. ואם המנוע מעלה עשן- הגיע הזמן לטיפול עומק.
היום אני מבין שהמחלה האוטואימונית היא מתנה אדירה, והיא אף פעם לא הייתה הבעיה- אלא רק הסימפטום לבעיה עמוקה ושורשית- חיים לא מאוזנים פיזית, מנטלית ורגשית, נטולי אהבה עצמית וחמלה.
הטיפול האפיתרפי היווה עבורי פתח, "תירוץ" להתחיל בשינוי עומק, להתחיל לאהוב את עצמי באמת. אני כבר כאן- יושב על הספה בחדר הטיפולים של יונתן, מוכן ללכת על המהלך שיש שיקראו לו "הזוי" ולהיעקץ על ידי דבורים מרצון! לאט לאט התחלתי לרצות את השינוי, אהבתי את הרעיון שהמחלה מאותת לי ולראשונה אני מקשיב לה.
העקיצות הראשונות כואבות, התנפחתי כמו בלון. לא אשכח את אחד הטיפולים הראשונים- הגעתי להוריי למרכז, בעוד כמה שעות אני טס לחו"ל. היד התנפחה כל כך והפכה סגולה, נראתה כמו כפפה מנופחת, אני לא מצליח להזיז את האצבעות שלי! התקשרתי ליונתן שניסה להרגיע ולהכיל, ולבסוף רצתי למוקד ב2 בלילה רק כדי שיגידו לי "תשמע… זו עקיצת דבורה. זו תגובה מרשימה, אבל זה יחלוף בעוד כמה שעות, אולי מחר…". וככה טסתי לחו"ל.
לאט לאט מתחיל לקרות הקסם- הגוף מתרגל לארס, מחבק אותו ומתעל את החומרים האיכותיים והתדר הגבוה שלו לטובת ריפוי. אחרי חצי שנה יכולתי להיעקץ 5 פעמים בידי ה"חולה" ולעשות יוגה בבוקר למחרת! אחרי כמעט שנה הגענו ל-10 עקיצות.
אני זוכר שבתחילת הטיפול יונתן דיבר על האינטואיטיביות שבטיפול- הכל הפוך מרפואה קונבנציונלית שאוהבת מינונים, דיוק ותחזיות. צריך להאמין, להתמסר, להיות קשובים לגוף ולמסרים האינטואיטיביים של המטפל והמטופל כאחד. להגיע ללא כל ציפייה ולתת לתהליך לקרות מעצמו. תחילה ניסיתי למצוא היגיון עד שלבסוף שחררתי והתחלתי להרגיש. יחד עם יונתן היינו מחליטים איפה לעקוץ ואיפה לא, כמה לעקוץ ומתי. לפעמים הרגשתי שהיד צריכה את הארס ועקצנו בה 6 פעמים בכף היד, בגב היד, בזרוע, במרפק, בכתף… ולפעמים היד צריכה מנוחה אז עקצנו בברכיים, בקרסוליים או בגב.
אני לא יודע לומר כמה בדיוק זה לקח, כנראה יותר משנה- עד שהתחלתי לשים לב לשינוי. היד כבר לא מעסיקה אותי! אותה יד שבגינה אני נכה צה"ל, אותה יד שבעבר 80% מהיום כאבה לי, שבגללה פחדתי להתחיל לתרגל יוגה שמא אגלה עד כמה אני חסר מסוגלות- לא מעסיקה אותי כלל! תחושת מסוגלות אדירה מתפשטת, אני כל יכול!
הוכחתי לעצמי שאני אוהב את עצמי מספיק כדי לא לשתות אלכוהול במשך שנה, להיעקץ על בסיס שבועי, לעשות מדיטציה, ללכת לטיפול נפשי, אמבטיות קרח, תנועה, למחוק מהאייפון את כל הרשתות החברתיות, להתחיל לכתוב על בסיס קבוע ולזמן ולברוא את הריפוי שלי… הקשבתי למחלה, שיניתי את אורח חיי, ריווחתי היכן שמכווץ, הסכמתי להיות פגיע וחשוף, לפגוש כאב פיזי ורגשי, ללכת בדרך הארוכה והקשה אך המשתלמת. למדתי שכאב הוא לא דבר רע!
יום בהיר אחד, 27/12/24 ההחלטה פשוט הגיעה אליי- אני מפסיק לקחת כדורים. אני לא זקוק להם יותר. הרופאים יגידו אחרת, אבל אני מרגיש, אני יודע. ממצב של שנים של 300 מ"ג ליריקה )משכך כאבים( ביום – ל0. מאז לא הכנסתי אף כדור לפה שלי, ומאז המצב רק משתפר.
לא האמנתי בחלומות הפרועים ביותר שלי שזה באמת יכול לקרות! כלומר… כן האמנתי, האמנתי בלב שלם – ולכן זה קרה. אבל כשהייתי בטיפולים באיכילוב- לא האמנתי. זה באמת קורה, הפסקתי לקחת כדורים שלקחתי במשך שנים ושאמרו לי בשום פנים ואופן לא להפסיק- ואני מרגיש טוב יותר מאי פעם. הכאב מגיע לעיתים להזכיר לי את קיומו, לפעמים אחת לשבועיים, לפעמים אחת לחודשיים. אבל אני לא מזדהה איתו יותר, אני לא מזדהה עם המחלה, הוא לא מהווה חלק מחיי.
הבנתי שריפוי איננו "חזרה למצב ההתחלתי". ידי השמאלית עדיין מצולקת מעט, עדיין חזקה פחות מהימנית. ויחד עם זאת, בהשוואה למצבי לפני שנתיים אין כל ספק שנרפאתי. אני לא זקוק לבדיקת דימות או רופא שיגיד לי- אני מרגיש זאת מבפנים- נרפאתי. המחלה לא נוכחת יותר.
ריפוי הוא שיפור באורח החיים, תחושת מסוגלות, איזון רגשי, נפשי ופיזי, ירידה בסף הכאב. לא ציפיתי לכלום, לא ישבתי וספרתי ימים בלוח השנה… התמסרתי לתהליך, והריפוי הגיע בסופו של יום. עשיתי את המיטב, ללא ציפייה ובאמונה שלמה, וחזרתי להיות אחד עם הבריאה.
אחרי שנה וחצי של טיפולים אני ויונתן הרגשנו והחלטנו יחד שנתחיל להוריד מינון ולעבור לתחזוקה שוטפת- עקיצה אחת לרבעון. אי אפשר להסביר זאת במילים- אבל היה ברור לשנינו שהגיע הזמן. כי באפיתרפיה ככה זה עובד- כל מקרה לגופו והאינטואיציה משחקת תפקיד חזק- אנחנו לומדים להיות קשובים לקול הפנימי שלנו, ל"אני הגבוה ביותר" שלנו. ממצב שבו הגוף תוקף את עצמו כדי להדליק נורת אזהרה- למצב בו למדתי להקשיב לו מספיק כדי לומר שאפשר להפסיק להיעקץ אחת לשבוע.
כיום, יותר משנה אחרי שהפסקתי לקחת כדורים, היד כלל לא מעסיקה אותי. טווחי התנועה ממשיכים להשתפר ואני לא יודע לנקוב מתי כאב לי לאחרונה. אני כבר מזמן לא נכה או חולה.
אם את/ה קורא מכתב זה ויש בך חששות, פחדים או ספקות- זה בסדר, זה הגיוני. גם אני הייתי שם. דע/י שיש תקווה ושהכל מתחיל ונגמר באמונה. ריפוי עצמי הוא אפשרי, הגוף שלנו והמיינד שלנו מופלאים. האמינו בריפוי, התמסרו לתהליך. מעבר לריפוי עצמי ולשיפור משמעותי באורח החיים- תגלו שאתם אוהבים את עצמכם ומוכנים לשים את עצמכם במקום הראשון הרבה יותר משחשבתם. ריפוי הוליסטי, אמיתי ועמוק. אל תתנו לאף אחד לומר לכם אחרת או לקחת לכם את התקווה.
ודבר אחרון- עלול להיות מי שיפתח עיניו בפליאה ויקרא לכם משוגעים על ההחלטה להיעקץ, מי שינסה להחליש את הלהבה שלכם, לקרוא לכם רוחניקים, מחבקי עצים… את אותם אנשים )וגם אותנו( חינכו שזה נורמטיבי לבלוע כדורים על בסיס קבוע, לשתות משקאות שחורים מוגזים, לאכול אוכל מתועש עטוף בפלסטיק, לשתות רעל אלכוהולי בכל סיבה למסיבה ולבהות במסכים שהורסים את המערכת ההורמונלית שלנו כל יום- כל היום. אל תתנו לקולות הללו להטעות אתכם.
יש אינספור בעלי אינטרס שרק ישמחו שתמשיכו להיות חולים ותלויים בחברת התרופות ובבתי חולים. אף אחד לא ירוויח מכך שתרפאו את עצמכם בעזרת הדבורים והטבע- חוץ מכם ומהסובבים שאוהבים אתכם ואתם אוהבים אותם. תנו לעצמכם את המתנה האדירה הזו.

שלום לכולם, שמי דוד (שם בדוי) ואני מאובחן מזה כארבע שנים כחולה במחלת "טרשת
נפוצה" M.S .
לפני כשנתיים לערך שמעתי על טיפול ב"אפיתרפיה" ו"ארס דבורים", והומלץ לי לנסות ולבדוק
את העניין.
קיבלתי מידע על המאסטרית בתחום בשם "אורית קידר", שאף חיברה את הספר "מחלימים
בעזרת דבורים".
פניתי לאורי, הצגתי לה את הבעיה הרפואית שלי, והיא קישרה אותי עם מטפל בתחום בשם
"יהונתן חיוני" .
הגעתי לטיפול ראשון אצל יהונתן (המקסים), גיליתי והתוודעתי לאדם רגיש, חכם, מסור וסוג
של מומחה בתחומו (אפיתרפיה וארס דבורים). לאחר אבחון לבדיקת רגישות לארס דבורים
ולדבורים בכלל, החל יהונתן בטיפול באמצעות עקיצות הדבורים.
על ההתחלה פחדתי מהעקיצות, נבהלתי ושקלתי להרים ידיים ולוותר על העניין. אך ככל
והתקדמו הטיפולים והמינון, הבנתי והרגשתי שהשד לא כל כך נורא בכלל.
התחלנו אני ויהונתן להיפגש אחת לשבוע אצלו בקליניקה, והחל שיפור רפואי. כשאני אומר
שיפור רפואי, הכוונה שלא התחלתי לרוץ "מרתון" אך החלה התמתנות בהחמרה כתוצאה
מהמחלה.
באחת הפעמים כשהייתי באמצע סדרת הטיפולים אצל יהונתן, הלכתי לבדיקות שגרתיות
בביה"ח )מוסד רפואי מוכר מאוד וידוע בארץ( והרופא הנוירולוג שלי בדק תוצאות של בדיקת
מעקב אחר חלבון מסוים בגוף, הוא היה מופתע מהתוצאות, וניכר שישנה ירידה דרמטית
במדדים של אותו חלבון מרכזי שנפגע במחלת הטרשת. עד כדי ערכים דומים לאלו של אדם
בריא ורגיל.
הנוירולוג שאל אותי האם אני נוטל או מ קבל טיפול תרופתי כלשהו? משעניתי בשלילה הוא
קרא לרופא אחר במחלקה שעוסק בתחום המחקר, הראה לו את התוצאות ושניהם אמרו פה
אחד "לא משנה מה אתה עושה או לוקח, פשוט תמשיך כך בדיוק כמו שאתה".
לסיכום: רציתי להמליץ לכל מי שמתלבט, או חושב על עניין האפיתרפיה וארס דבורים, פשוט
לכו על זה כי כמו שזה נראה גם לרופאים הדבר עובד.

ובידייך היה קסם..
 
לפני כשנה בתחילת חודש אוגוסט 2021, קמתי בבוקר וראיתי שאחת מאצבעות ידי הימנית נפוחה מאוד באזור המפרק העליון. המקום היה נפוח ואדום וכל נגיעה קטנה באזור כאבה מאוד.
ניסיתי לשחזר מהיכן קיבלתי מכה כ"כ חזקה שגרמה לנפיחות בין לילה, והנחתי שבעוד כמה ימים הנפיחות תעלם והגוף ירפא את האזור עם מנוחה.
לאחר כמה ימים כשמצב האצבע לא ישתפר , נגשתי לרופא משפחה לקבל הפנייה לצילום כף היד בהנחה ששברתי את המפרק הקטן של האצבע או כל חלק אחר במקום.
ממצאי הצילום העידו על שינויים ארתרותיים במפרקים בין גליליים דיסטליים דו צדדי ברוב האצבעות.
כן נכון, גם אני קראתי ולא הבנתי מילה..
אבל הבנתי שלא מדובר בחבלה, מכה או שבר, אלא בעיה רפואית רצינית שיכולה להפוך את כל האצבעות שלי למעוותות, נפוחות, כואבות ומעבר לכל חסרות תפקוד.
הייתי בהלם! ככה ביום בהיר אחד, ללא כל התראה אחרת מהגוף, זה פשוט קורה, חשוב לציין שאני אישה בריאה בתחילת שנות ה-50 שלי, ללא מחלות כרוניות או עבר רפואי כלשהו, עושה ספורט שנים, אוכלת בריא ומעולם לא נטלתי תרופות כלשהן.
אני לא צריכה להסביר לכם כמה חשובות הידיים שלנו, בכל תחום בו אנו עוסקים, בכל גיל, כמה כל פעולה הכי קטנה הופכת להיות בלתי אפשרית, לכתוב, לחתוך, להרים, להקליד, לנקות, לשטוף, להחזיק, ליצור, לעבוד, לגעת, לסדר, הכל..
לאחר שביקרתי אצל רופא המשפחה שאמר לי " אין מה לעשות ,זה המצב, תקווי שזה לא יקרה גם באצבעות נוספות, זה גנטי.." , חלפו שבועיים ואצבעות נוספות החלו להתנפח ולהתעוות .
החלטתי ללכת למומחה אורתופד מנתח לקבל חוות דעת נוספת ותשובות כיצד לטפל או לפעול עם "הבעיה" החדשה, שכן רופא המשפחה ממש לא עזר לי.
הרופא המומחה, הסביר יותר במפורט על הבעיה וכתב בשפת הרופאים:
" יש הברדן נודס ותפיחות דורסאלית גרמית ב-DIPJS בכל האצבעות כאשר באצבעות המתוארות כבר יש מאלט. בצילום OA מתקדם של DIPJ עם אוסטאופיט דורסאלי אופייני.."
הוא היה מאוד נחמד ( רופאים פרטיים תמיד מאוד נחמדים  ), הסביר על התופעה, מה הסיבוכים האפשריים (עיוות מלא, חוסר תפקוד ), טיפולים אפשריים- רק ריפוי בעיסוק להקלה בכאב, חייך ואמר שאין מה לעשות, מזל שאני לא פסנתרנית.., ואם אצטרך סדים לתמיכה נתן לי מס' טלפון היכן ניתן להשיג.
המצב היה לא טוב, ניסיתי להתרגל לתפקד בלי 3 האצבעות שהתעוותו והתנפחו, הפסקתי לבשל, דברים החליקו לי מהידיים, כתיבה הפכה כואבת ומעיקה, וכל עבודה שהייתה הכי פשוטה ורגילה הפכה לאיטית, מאומצת וכואבת.
באחד הימים פגשתי חברה טובה וסיפרתי לה על העניין, היא מיד אמרה לי :
"איילת את חייבת לדבר עם אורית קידר, טיפול בעקיצות דבורים יכול לעזור לך "
הבטחתי לעצמי לקרוא קצת על טיפול בעקיצות דבורים ,אבל מודה שזה נשמע לי קצת "מופרך", קצת כואב, והרבה לא מוכר, לא מובן, טיפול ששמור לאנשים "רוחניקים" , אחרי יום שכחתי מהעניין.
חלפו עוד שבועיים וכשהגעתי לרו"ח שלי לפגישה וסיפרתי לה על העניין, היא אמרה לי:
"איילת את חייבת לנסות טיפול בעקיצות דבורים, אני מכירה מישהי שחלתה בדלקת פרקים וזה הדבר היחיד שעזר לה"..
טוב.. הפעם כבר הבנתי שהיקום מנסה לומר לי משהו..
לא יתכן שפעמיים זה מה שאני שומעת מאנשים כ"כ שונים, שאת שניהם אני מאוד מעריכה ולא יזרקו סתם הערות לאוויר..
החלטתי באותו יום להרים טלפון לאורית קידר שחלתה בדלקת מפרקים שגרונית וריפאה עצמה בטיפול בארס דבורים ,כתבה ספר על אפיתרפיה והיא מלמדת ומטפלת בתחום שנים רבות.
לאחר שיחה ארוכה עם אורית המקסימה, היא הסכימה להתחיל איתי טיפול,
הייתה רק בעיה אחת, הייתי אמורה לטוס לאפריקה ל-45 יום וכשאחזור אורית נוסעת גם לתקופה ממושכת. חלפו חודשיים , מצב האצבעות החמיר, 4 אצבעות התעוותו, התנפחו ובקושי תפקדו.
לפני הנסיעה לאפריקה הלכתי לראומטולוג שמטפל גם בהומופאטיה שלאחר האבחון שלו (דלקת פרקים) נתן לי כדורים צמחיים לחיזוק המערכת.
כשחזרתי לארץ, אורית נסעה אבל שלחה לי הודעה שמצאה עבורי מטפל בירושלים בשם יהונתן שלמד אצלה , התקשרתי אליו וקבענו להיפגש.
הגעתי ליהונתן סקפטית, מפוחדת ודי מיואשת ממצב האצבעות. לא ידעתי איך הטיפול מתנהל, כמה זמן הוא מתמשך ,כמה עקיצות ובאיזה קצב אצטרך להיעקץ והאם בכלל אראה שינוי בשלב הזה.
יהונתן המטפל שלי הסביר לי רבות על תהליך הטיפול, על המקומות בהם אצטרך להיעקץ (על האצבעות הנגועות, במקום הדלקת, ובמרידאנים המובילים וקשורים לאצבעות כפות הידיים) והיה קשוב בצורה מדהימה לכל תחושותיי, כאביי והרגשתי הכללית בכל פעם ופעם.
התחלנו בטסטים של העברת ארס הדבורים על מנת לבדוק שהגוף יודע כיצד להילחם בארס ולא מפתח אלרגיה קיצונית לארס הדבורים, במקביל התחלתי לקרוא יותר ויותר חומרים על הטיפול בעקיצות דבורים והתמלאתי אמונה בתהליך ובדבורים שיצילו את ידיי.
לאחר כמה שבועות של טסטים ,התחלנו בעקיצות ספורות, כשבכל שבוע אנו מוסיפים עקיצה אחת נוספת הגוף הגיב מידית בצורה חריפה, האצבעות מיד התנפחו ,האדימו והכאב היה חזק ביותר.
הייתי מגיעה הביתה עייפה מאוד , הידיים יצאו מכלל שימוש ונאלצתי כל פעם אחרי העקיצות לנוח יום שלם ללא עשייה כלשהי, עד שהנפיחות תרד והידיים יחזרו למצב נורמלי.
כולם מסביבי מאוד דאגו, מאוד נבהלו מהנפיחות בידיים ותהו בשקט או בקול רם מדוע אני עושה לעצמי את זה, אבל אני האמנתי בתהליך, חיזקתי את עצמי במחשבות חיוביות ולא נתתי לאף אחד להניע אותי מהטיפול.
יהונתן המטפל המופלא שלי, קיבל אותי כל פעם ברוגע מלא, לפעמים הגעתי מלאת אנרגיה ושמחה ולפעמים הייתי מיואשת ומפוחדת לפני הטיפול, הוא הכיל ונתן מקום לכל רגש שעלה ויחד אתו כל פעם החלטנו היכן כדאי להיעקץ על מנת לקבל את התוצאה שתביא להחלמה.
לאחר חודש וחצי בלבד מתחילת הטיפול התחלתי להרגיש הקלה גדולה בתנועתיות האצבעות, הן עדיין היו קצת נפוחות ואדומות אבל פתאום בלי לשים לה התחלתי לשטוף כלים ,לבשל ולהניע אותם ביתר קלות ללא תחושת כאב.
בכל מקום שיכולתי דיברתי על הטיפול ועל ההחלמה שלי, הרגשתי גיבורה אמתית והתמלאתי כוח מהתהליך ,בתוכי היו לי עוד ספקות אבל השתדלתי לא לתת להם מקום.
אחרי חודשיים וחצי של טיפולים כשהגעתי להיעקץ ב-9 עקיצות הייתה לי נפילה, הייתי מיואשת האצבעות אמנם נעו יותר טוב אבל עדיין נראו מעוותות ונפוחות וחששתי שאני מכאיבה לעצמי יותר ויותר ולא יהיה שיפור נוסף.
יהונתן עזר לי לעבור את הטיפול הזה ולא להתייאש, הוא המשיך לעודד אותי ולשבח אותי על ההתמדה בטיפול והעמידה בכאבים המלווים אותו, ואכן הוא צדק לאורך הטיפולים הבאים כבר כאב לי הרבה פחות, והיו מקומות בהם נעקצתי שממש לא הזיזו לי, הפחד היה גדול יותר מהכאב של העקיצות וברגע שהבנתי את זה, המשכתי קדימה.
לאחר 4 חודשים של טיפול ולפני שאני נוסעת שוב לאפריקה ( אני מנהלת עמותה עבור יתומים וילדים נטושים בטנזניה) סיימנו את התהליך הראשוני (עד 12-13 עקיצות בו זמנית ) ומצאתי עצמי קצת כואבת ונפוחה לכמה שעות. וכאילו כלום. מתאוששת במהרה ומתפקדת כרגיל.
אבל מה שחשוב עוד יותר זה שביום בהיר אחד ולאחר כל חודשי הטיפול ,אני קמה בבוקר ובכלל לא מביטה באצבעות שלי, אני לא מסתירה אותן, אני יכולה שוב לתפקד כמעט ללא כאב.
מתוך ארבעת האצבעות שהיו נפוחות, מעוותות, עם מפרקים ללא סחוס שהעצמות בהם כבר זזו יש כרגע רק זרת אחת שנותרה קצת עקומה, כל האצבעות האחרות חזרו ב-90% למצבן הראשוני, אין לי כאב כשאני נוגעת בהן (בהתחלה הייתי קופצת גם אם היו נושפים עליהן רוח), אני מניעה ומשתמשת בהם באופן רגיל לחלוטין !
עקיצות הדבורים ללא ספק הצילו לי את כפות הידיים, ואני יודעת היום שזה טיפול שיכול להציל ולטפל בעשרות מקרים ומחלות , אבל אין לצערי הרבה אנשים שמכירים אותו, הרופאים בטח לא יודעים עליו והוא לא פופולרי כי אינו פשוט.
אבל איפה אפשר היום למצוא טיפול טבעי משנה חיים כזה ללא תופעות לוואי? ללא תרופות?
לא פחות חשוב מהטיפול עצמו, חשוב מאוד בעיני מי מטפל באפיתרפיה, הטיפול הזה דורש מטפלים ייחודיים ביותר בשל המורכבות שלו.
אליי נשלח יהונתן (אין מקריות בעולם)
שבלעדיו אני לא יודעת אם הייתי מגיעה לקו הסיום, או בכלל מאמינה שאני מסוגלת להיעקץ פעמים רבות בנקודות הכי כואבות ועוד עם לחץ דם נמוך. שמחייב לחכות ולהקפיד על כללים מדויקים.
האינטואיציה שלו הייתה מדויקת לגבי המצב הפיזי של הגוף שלי בטיפול, ולגבי סף הכאב שלי.
היכולת שלו לתכנן עבורי את המקומות הנכונים לעקיצות כל פעם מחדש עם הקשבה מלאה להרגשתי, הוא כל פעם דאג לרשום במדויק ולנתח מה עובד יותר טוב ואיפה.
הדרך שלו להכיל את הכאב, הפחד והייאוש שלי לאורך הדרך, בלי בהלה או מבוכה ולתת להם להמשיך הלאה.
והאמונה בהחלמה שהוא הטביע בתוכי בכל שיחה ושיחה בחיוך, בהומור, בשלווה
הם אלו שגרמו לי להישאר בתהליך, להיות מחויבת, להאמין ולתת לארס הדבורים להעיר את המערכת החיסונית שלי ולהתחיל לתקן את מה שהשתבש.
אז לכל שרשרת הריפוי שלי המופלאה שלי שהתחילה משרי החברה המופלאה שמיד אמרה לי לטפל בעקיצות, אחריה רואת החשבון שלי דבורה (אין מקריות) שמיד שלחה אותי לקרוא על עקיצות דבורים, ואז אורית קידר המקסימה שבשיחה אחת שכנעה אותי וזרעה את זרעיי התקווה שיש מה לעשות, ולבסוף יהונתן המטפל האישי שקיבל עליו בהתנדבות מלאה לקחת אותי לטיפול באפיתרפיה
לגלות לי את הכוח שלי, של הגוף שלי ושל הנשמה שלי לרפא את עצמה בעזרת הדבורים.
אני אומרת היום תודה, בלעדיכם, זה לא היה קורה, הצלתם לי את הידיים! כולי תקווה שהמצב ימשך כך ואני אמשיך כל כמה חודשים להיעקץ על מנת שלא תהיה הדרדרות במצב.
ולכל מי שסובל, מתלבט, חושב, לא מכיר, חושש, הנה הנייד שלי אשמח להיות עבורכם חלק מתהליך הריפוי שלכם.
איילת ישראלי.